יש רגעים שבהם כל דבר קטן הופך למאבק. הילד בוכה, צורח, מתעקש, משתטח על הרצפה או מסרב לשתף פעולה, ואת מוצאת את עצמך מנסה להבין איך שוב הגעתם לאותו מקום.

זה יכול לקרות בבוקר לפני הגן, בזמן מקלחת, סביב כיבוי מסך, ביציאה מהבית, לפני השינה או בריב בין אחים. מבחוץ זה נראה כמו "התנהגות לא יפה", אבל מבפנים את מרגישה כמה זה שוחק, מתיש ומערער.

אולי את מנסה לדבר יפה ולהסביר. אולי את חוזרת על עצמך שוב ושוב. לפעמים את מאיימת, לפעמים מוותרת רק שיהיה שקט, ולפעמים פשוט צועקת - למרות שהבטחת לעצמך שהיום זה לא יקרה.

ואז, כשהכל נרגע, מגיעה האשמה.

"מה קרה לי?"
"איזו אמא אני?"
"למה אני לא מצליחה להגיע אליו?"
"אם זה ככה עכשיו, מה יהיה כשהוא יגדל?"

חשוב לי שתדעי: זה לא אומר שאת אמא לא טובה. זה לא אומר שהילד שלך בעייתי. וזה לא אומר שאין מה לעשות.

זה כן אומר שיש דפוס שחוזר בבית, ושאפשר להתחיל להבין אותו אחרת.